מגלות לגאולה: על תשעה באב מאושר.

לפני שנה בדיוק,
ערב תשעה באב תשפ"ה, שכבתי בבית החולים חלושה ונרגשת, עם תינוקת בת כמה דקות על זרועותיי.

ציפורה נולדה בשבת בבוקר.
במוצאי שבת היה תשעה באב.
בעלי חלץ את נעליו ונסע הביתה יחף, להתאבל עם כל עם ישראל,
ואני נשארתי בבית החולים עם תינוקת מהממת ואופוריה.

בוקר תשעה באב מצא אותי מאושרת ונרגשת.
קיבלתי מבקרים ושוקולדים, פטפטתי עם שכנותי לכלא, אכלתי עוף ואורז ועוד עוף ואורז ועוד עוף ואורז - היה זה העוף הכי טעים שאכלתי מימיי!
היה... יום שמח.

מדי פעם הבליחה בי התזכורת:
היום תשעה באב. יאמי! תשעה באב היום! ניסיתי להצטער. מחקתי חיוך, נאנחתי אנחה מעוררת רחמים, אפילו שפשפתי עיניים, נאדה.
זה החזיק בערך שתי דקות, ומיד מצאתי את עצמי שמחה ועליזה שוב.

באיזשהו שלב יצאתי ממחלקת יולדות, טיילתי בקומה וניסיתי לחוש את העצב.
דפדפתי בסטטוסים, קראתי דברים על החורבן, ניסיתי להיכנס לאווירה. לא הצלחתי.
הסתובבתי כל היום בין האושר המוחלט לבין תחושות התסכול:
תצטערי, יאמי! תהיי עצובה! תשעה באב היום!

ואז, קצת לפני שקיעה, ממש בדקות האחרונות של היום, זה סוף סוף הגיע.
נמסתי מבכי.

כי עבר עליי תשעה באב מאושר.
לא חטאתי, לא עוויתי, לא עשיתי משהו רע, פשוט לא הרגשתי עצב.

איזו מן גלות היא זאת.
גלות שבה אני אפילו לא מרגישה כאב. כמה רחקתי מבורא עולם, שאפילו צער על החורבן אני לא מצליחה להרגיש.
בכיתי את נשמתי. לא על האבנים. לא על בית המקדש.
על המרחק הענק ביני לבין אבי. חזרה לבלוג