אישה צבועה צבעה את מיילה: איך נישאר אנחנו בעידן הAI.

בשבוע שעבר מישהי נחמדה בצוות שאני מנהלת עשתה טעות טיפשית.
טעות קטנה וסתומה, אבל זאת כבר פעם שנייה שהיא חוזרת על אותה שטות.
חטפתי ג'ננה.

פתחתי מייל, וצעקתי מכל הבא ליד.
ככה כל העצבנים שיושבים לי בבטן:


את המייל הזה השארתי, כמובן, בטיוטות.
למה זה לא יפה לשלוח לאנשים צעקות, אף אחד לא אוהב כשצועקים בו ככה.
זה לא אנושי ולא מכובד, וחוץ מהכל, זה גם לא פוטוגני.

אז כמו ילדה גדולה, הלכתי לג'יפיטי.
שהוא, כידוע לכם, חברי הטוב ביותר, ואמרתי לו:
הי פראייר, תכתוב לי בבקשה את ההודעה הזאת בצורה יפה, נימוסית ומתורבתת.

הפראייר, לא תאמינו, שכתב לי את ההודעה.
עשיתי העתק הדבק, ותראו איזה תותים של מייל שלחתי לה:


וזהו.
אז ישבתי וחשבתי לעצמי:
האם זה טוב או רע?

לכאורה זה טוב, זה מקסים. נכון?
הבחורה הייתה מקבלת צעקות, כי זה מה שהיה לי בבטן, אם לא הפראייר המסור שלי שכתב בשבילה הודעה כל כך יפה ונעימה.

מצד שני,
לי בבטן עדיין היו כל הצעקות. זה לא שעיבדתי אותם, גם לא איבדתי אותם, עדיין הייתי עצבנית עליה אש ורתחתי מזעם.
אז מה עשיתי?
צבעתי את הרגשות שלי בצבעים יפים.
שיקרתי, בלעז.
נעשיתי צבועה.


לאחרונה שמעתי הרצאה יפה של הרב אהרון לופיאנסקי,
שבה הוא הסביר שאחד החסרונות הבולטים של ה-AI הוא שהוא מדמה להיות אנושי, ובכך "עובד" על אנשים שמאבדים את יכולת התקשורת עם האנושות.

אם פעם, ילד שהיה מנודה חברתית היה צריך לעמול קשה על כישורי החברה שלו כדי לרכוש לעצמו חבר טוב,
היום הצ'אט יכול למלא את החיסרון הזה בקלות: ספר לי מה מציק לך, ילדי הרך, אוי, זה כל כך קשה, אוי, אני כל כך מבין אותך.

ג'יפיטי, ידידי הנאמן והמסור והאהוב מכל, לקח ממני את הצורך לעדן בעצמי את המילים שלי,
לנסח אותן בעדינות, לעבד את התחושות המגוונות שלי לרגשות פרודוקטיביים. חזרה לבלוג