מאתיים דולר, אתר אחד, ושמחה גדולה שטפה אותי.

סיימתי הרגע שיחת טלפון עם לקוח שאני באמצע לבנות לו אתר מורכב.
תוך כדי שיחה סיפר לי הלקוח סיפור משעשע למדי,
חשבתי שמא תהיו מעוניינים להשתעשע יחד איתי.

מי שלא אוהב להשתעשע - לא מרשה לו להמשיך לגלול!


היה היה הוא והשותף שלו חברה קטנה, חמודה וצעירה,
אי אז לפני בערך עשרים שנה.
והיה הוא והשותף שלו רוצים אתר.
רצון לגיטימי, לא?

מה עשו? חיפשו השניים בונה אתרים, שאלוהו: כמה עולה לבנות אתר?
אמר הברנש: מאתיים דולר.
וישמחו השותפים עד מאוד.
אתר במאתיים דולר, מה יכול להיות טוב יותר?

הידד.
שילמו לברנש מאתיים דולר, בנה להם אתר, ושלח להם לינק:
להלן האתר שלכם.

הלקוח הזה, עכשיו בטלפון, אומר לי ככה:
יאמי, אמאלה. את לא מבינה מה הוא בנה.
זה אפילו לא היה מכוער.
זה היה נורא! נורא ואיום!


לא היה שם אפילו כפתור, שתקלטו.
היה המייל שלהם, הכתובת, משפט שניים, וזהו.
אתר, להלן.

חחח הוא אומר לי: אבל מה חשבנו?? שילמנו לו מאתיים דולר.
זה מה שמקבלים בשביל מאתיים דולר.


שמחה גדולה שטפה אותי לנוכח סיפורו המשעשע למדי.
לא, לא, אני לא סדיסטית!
לא שמחתי שהוא בזבז מאתיים דולר.
שמחתי שהוא למד את הלקח במחיר זול יחסית.

פונים אליי לפעמים לקוחות אחרי ששילמו אלפים - אהה אהה, אלפים!
לכל מיני מתחילים, מתחילות, חובבנים, חובבניות, ואומרים לי:
זהו, התייאשתי. תבני לי אתר, כפרה על הכסף ששילמתי להם.

כי תשלום לאיזה קלונימוס קלמן מהאינטרנט
שווה ערך לאתר זוועה, קטסטרופה, שבור, פרוץ.
לא תמיד, כמעט תמיד.

אם אתם רוצים להוציא כסף סתם, תשימו אותו בצדקה במקום לתת אותו לקלונימוס קלמן.
התוצאה ממילא תהיה זהה: אתר לא יהיה לכם.

זהו. מקווה שהשתעשעתם איתי.
(תכלס זה סיפור עצוב, נאלצתי להודות. אבל בגלל שזה קרה כבר לפני עשרים שנה, חל העצב חוק ההתיישנות, ואפשר לצחוק ממנו. תודה.)

חזרה לבלוג