עשרים אלף שקל בשבוע? לא תודה..

הרבה זמן לא שיגעתי לכם את השכל עם סיפור נחמד.
זהו, תמה החגיגה, חלאס לשקט.
לפניכם! סיפור! טאדם!

קיבלתי עכשיו טלפון הטומן בחובו הצעת עבודה חגיגית.
חברה ותיקה שצריכה עבודה גדולה, נעימה וחמודה, עם צפי לפרויקטים גדולים נוספים.

אלא מאי? פרט קטן ונחבא אל הכלים:
העבודה דחופה, מהרגע להרגע.
יענו, אתר שיהיה מוכן עד יום ראשון הקרוב.

אם יש צמד מילים שאני שונאת יותר מ"נגמר החלב", זה צמד המילים "מהרגע להרגע".
בחייאת, אנשים! למה ככה? מעצבנים שהם.
תבואו, תדברו בנימוס. למה לצעוק? למה מהרגע להרגע?

ההצעה הזאת הייתה קוסמת.
תעריף כפול על עבודה מהירה, מה שאומר משהו כמו עשרים אלף שקל, תוך שבוע!
אני אוהבת כסף, ועוד יותר אוהבת כשהכסף אוהב אותי, ובא אליי ככה נחמד תוך כמה ימים.

ובכל זאת אמרתי לא.

למה, אתם שואלים? הופה, יפה שאלתם.
כי לפני 945 שנים כתב רבינו בחיי את "חובות הלבבות", ושם הוא אמר לי מפורשות להגיד לעבודה הזאת לא.
באמת? מפטיחה לכם.

כי כדי להצליח לעשות אתר תוך שבוע, אני אצטרך:
אחת: להסתגר במשרד מהיום ועד שבת
שתיים: להיות אישה עצבנית ולחוצה
שלוש: לנהום מדי פעם גרררררר כזה בעצבים
ובאופן כללי להיות אישה זוועתית שהיא לא רעיה ולא אמא.

ומכיוון שכל זאת, ברור היה לי שהעבודה הזאת היא לא שלי.
זאת לא ההשתדלות שלי.
יצאתי לעבוד כדי לעשות השתדלות לפרנסה.
אבל העבודה העיקרית שלי היא להיות אישה טובה ונחמדה ואמא טובה דיה.

לאלוקים יש הרבה דרכים לשלוח לי עשרים אלף שקל.
אני לא חייבת בשביל זה לקרוע את הצורה שלי.
אם הכסף שלי, הוא יבוא.
סיימה יאמי את נאומה באמונה.

וכמובן עכשיו יקרה נס, ואחד הצופים יגיד "יאללה בוא ניתן לה ככה עשרים בקליל", נכון?
יופי, זהו, ידעתי שאני צריכה לעשות רק השתדלות.


יאללה. תחזרו לעבוד.
תמה שעת הסיפור. חזרה לבלוג