ככה יהיה לכם מלאנטה כסף לקנות אוטואים ומנתקים | סיפור לעצמאיות וכל מי שצריכה אביסלע ביטחון.

בזמן שכל עמישראל מנתר בין מסמרים, דפנות ומתכונים,
אנוכי, יאמי שפחתכן העייפה, מנתרת בין קיטנה, מעון ומשרד. אף אחד לא משלם לי על ימי חופשה, ואם אף אחד לא משלם לי, אני עובדת. מה ל'שות.
וכך, בבוקרו של יום שלישי - ככה כמה שעות אחרי שסיימנו את יום כיפור - ארזנו סנדוויצ'ים, כיתפנו תיקים, ויצאנו לקיטנות.


בדרך לקיטנה של בן השלוש המתקרא יעקב, פטפטנו להנאתנו קצת על החיים. המתקתי לו סוד: עכשיו יעקב הולך לגן, ואמא הולכת למשרד לעבוד.
למה? שאל הברנש, כמו כל ילד יהודי מהוגן.
כדי שיהיה לנו כסף, השבתי לו תשובה מלאת היגיון. נכון אתה רוצה שיהיה לנו כסף לבנות סוכה? ולקנות לחם וחלב? ואוטואים? ומלנטה מנתקים? אז לכן אמא צריכה ללכת לעבוד, שיהיה לנו המווווון כסף.

המהם הברנש, גירד קצת בפדחת, ושאל:
אם את עובדת אז נהיה לנו כסף?
רציתי להריע לתבונתו ולאשר "כן" חגיגי, ואז בלמתי עצמי בפתע פתאום.
הי, יאמי! נזפתי בעצמי קשות, איפה מידת הביטחון? איפה חינוך הילדים שלך? מה זה כאן!
התכופפתי אליו כרכון אמא טובה לילדה בעל העיניים הטהורות וכו' והסברתי:
לא. אם אני עובדת זה לא אומר שנהיה לנו כסף.
השם אמר שאני צריכה ללכת לעבוד, אז אני הולכת לעבוד.
ואם השם מחליט שיהיה לנו כסף, אז יהיה לנו כסף.

הברנש הנהן בהבנה עמוקה, ואני הייתי מבסוטה מיכולות החינוך המסעירות שלי. ובאקורד אלגנטי שכזה הגענו לקיטנה, הברנש שעט פנימה בסערה ואני נכנסתי והלכתי לחיי עבודה טובים ארוכים ולשלום.
סוף סצנה א'.

סצנה ב':
יום אחר כך, יום רביעי - המתקרא בלעז אתמול, שוב נכנסתי למשרד.
הדלקתי אור, מזגן, פתחתי תיק ומחשב, התיישבתי בנונשלנטיות של אישה זחוחה המתכננת לעצמה יום עבודה ארוך ומפנק. (תראו מה זה. הבעל בונה סוכה, מזיע, מטפס, מדלג, ואני זאת שמתקראת "בעבודה". נחמד, אה?)

ואז, כמו בכל הסיפורים הדרמטיים על היום שהתחיל בצורה רגועה ללא סימן לסערה המתקרבת ובאה, צלצל הטלפון.


על הקו היה אחי. הוא היה אצל אבא כל הלילה, ומשווע לשינה.
(אבא שלי חולה סרטן במצב קשה מאוד. ברוך שלום בן אדעל, לרפו"ש ולשלווה. תודה.)
יש חור בתורנות, דיווח אחי, צריך דחוף מישהו שיבוא הרגע ויחליף אותו ואף אחד אחר לא יכול. את יכולה?

הסתכלתי על המחשב, המחשב הסתכל עליי.
הסתכלתי על רשימת המטלות האינסופית שלי, על שלושת העמודים שחיכו שאבנה אותם שיוכלו להתקרא 'אתר', על חשבון הבנק המשווע לעזרה דחופה, ורציתי להגיד: לא.
לא יכולה. מצטערת. חייבת לעבוד, חודש של חגים, מלא הוצאות, מעט מדי הכנסות, חייבת לעבוד! חייבת כסף לבנות סוכה, לקנות לחם וחלב ואוטואים ומלנטה מנתקים.
את כל הנ"ל לא אמרתי לאחי.

כי ברקע צץ פתאום ראשו של הברנש היפיוף שלי, ששואל אותי בתום:
אם את עובדת אז נהיה לנו כסף?


וידעתי שהשם לא צריך שאני אעבוד, כדי שיהיה לנו סוכה ולחם וחלב ואוטואים ומנתקים.
הוא רק רוצה שאני אעבוד אותו.
לפעמים זה אומר לעבוד, ולפעמים זה אומר לסגור מחשב, לכבות את האור,
וללכת להיות עם אבא.




וזהו.
היה נחמד לכאורה אם הייתי מסיימת את הפוסט שבדרך פתאום נחתו עליי ערימות ערימות של שטרות, והפכתי לעשירה באדם.
אבל לא.
לא זכיתי בפיס, וכן היה לי פחות זמן לעבודה, ועדיין השם מטפל בי ויש לנו סוכה ולחם וחלב ומנתקים (אוטואים פחות, אבל נו נו הרי אי אפשר להשיג הכל בחיים) חזרה לבלוג