סופו של הריון בן שלושה חודשים: ניו רליס מבית היוצר! אתר חדש טאדה טאדה.

בערב חג נולד לי תינוק יפהפה, שובה לב, מתוק מדבש, דומה לאמא שלו בוללל (הריס הזה! תראו את הריס! הוא בדיוק כמו שלי בגיל הזה! איפה היינו? אה, ובכן: )
אתר שלי עלה לאוויר!
טאדה!
ואני כאן כמו כל אמא גאה כדי להראות לכם תמונות של החתיך וכמובן הצצות מחדר הלידה ומההריון כולו.
מוכנים?
יאללה, בוא נצא לדרך.


הכל התחיל בתחילת חודש תמוז,
כשקמתי בוקר אחד עם קריזה, ובין קפה לקפה החלטתי נרעשות: זהו. אני בונה אתר בAI.
אתר שלם! מתחילתו ועד סופו! לא סתם חתיכה מפה ומשם של בינה מלאכותית, אלא החל ועד כלה בלאבאבל, הלהיט הטרנדי.
כמה מסובך זה כבר יכול להיות? שלושה שבועות, זה מה שהקצבתי לפרויקט. הרי אתרים בAI זה צ'יק וזה צ'ק, ממש-שתי-דקות כזה, אתם מכירים את המנטרה נכון?

העליתי פרסום בסטטוס:
מי רוצה אתר בזיל הזול?
מרים ישראלי עשתה בשכל וקפצה על המציאה.
סגרנו עניינים, לחצנו ידיים, נכנסתי להריון.
כמו כל הריונות האתרים שלי, גם הפעם לא היה לי מושג למה אני נכנסת.
- פם פללללם, מוזיקה דרמטית -

החודש הראשון התחיל בטוב ובנעימים.
הקצבתי לו יומיים כדי להכיר את העובר: מה צריך להיות באתר הזה?
ישבתי עם מרים, דיברנו, התיידדנו, הכרתי את העסק שלה ואת העיסוק, את חלומותיה, את הסגנון ואת הבשורה שלה.
הבנתי מה המטרה של האתר ומה צריך לעשות כדי שנשיג את המטרה.
עשינו אולטרסאונד ואז הדמיה בתלת-מימד, ו-ראינו שיש דופק! האח. כתבתי בריף מסודר ומדויק של 12 עמודי וורד, שמפרט בדיוק איך התינוק הזה הולך להיראות.


ו-פם פללם, העליתי ללאבאבל.
אמרתי לו: קח בריף, תגדל לי ילד יפה.
ספרתי עד עשר, חיכיתי לראות את הקוסמות שלאבאבל עושה. שהרי לבנות אתר בלאבאבל זה ממש קליקלות, נכון?
אחרי עשר ספרתי עד עשרים, ואז שלושים,
בארבעים נשברתי והסתכלתי.
יצא… איך לומר בעדינות? נורא ואיום. חלאה לאנושות.
הכל היה גנרי, משעמם, בלי אישיות, בלי קשר למרים, בלי קשר אליי.
הבנתי ש"בצער תלדי בנים" זה קללה אמיתית, אי אפשר לחתוך קצוות. ועברתי לפיגמה, תוכנת העיצוב החמודה שלי.

ישבתי, עיצבתי, שרטטתי כל כפתור וכל צבע וכל פינה, לפי הקו והאישיות של מרים ולפי מה שהיא רצתה שהלקוחות שלה ירגישו.
כשסיימנו, עשינו תחרות מי יותר מרוצה, ולא הצלחנו להחליט מי המנצחת יצא מהמם. מושלם. הידד. טאדה טאדה.
עכשיו, נשארה רק הבניה עצמה! גולת הכותרת.

חזרתי ללאבאבל מרענו, הראיתי לו את העיצוב שיצרתי בפיגמה, ואמרתי לו: לאבי, תעשה לי כזה. וכשאני אומרת כזה, אני מתכוונת כזה! אוקיי? בלי לחשוב מדי הרבה, ככה וזהו. כי ככה אמרתי.
לאבי הסתכל עליי, הנהן בשיא הרצינות, ו… עשה מה שבא לו.
שבועיים שלמים רבנו. בתחילה בנימוס, אחר כך בצעקות, אפילו במכות (אני ניצחתי). אני מתקנת, הוא הורס. אני מזיזה, הוא מחזיר. אני צורחת, הוא מחייך בנצחנות.
בסוף נפרדנו. הודעתי לו שאפגוש אותו בבית-דין, וחלאס, טרקתי על האיקס האדום בפינה.


אחר כך עברו עליי כמה שעות של דמדומים ותחושת עצב וריק ובדידות נוראית,
עד שהחלטתי שיש עוד כלים יפים וטובים בעולם,
ויצאתי לדייט עם קלוד קוד.


האח! קלוד הוא בחור לעניין.
מקשיב, מבין, שואל לעניין ומשיב כהלכה, ולא תאמינו: אם יש לו בעיה, הוא בא אלייך ושואל מה לעשות! הוא לא בעל-גייווה שעושה מה שבא לו וסבור שהוא מנהל את העולם!
ישבתי עם קלוד, דיברנו, עבדנו ביחד ככה כמה שבועות, כשלא הבין הסברתי לו שוב, עשינו שיחות נפש, מוטיבציה, חיזוקי מנטליות בסגנון של "אתה יכול" "אני מאמינה בך" ו"נו כברררררררר זוזזזזז"
ו-הוא הצליח לבנות את מה שרציתי.

אחרי חודש בערך נולד לנו דף בית. או כמו שאמרה המיילדת: אני רואה כבר את הראש!
אחר כך התחלנו עם העמודים הפנימיים. חבלי לידה, תיקונים, סבבים, עוד תיקוניםםםםם...
ו-זהו. בערב חג, אחרי שלושה שבועות שבטעות היו שלושה חודשים, הגיע הרגע המכונן.
בזרעותיי נח תינוק יפהפה, רך פלומה ומתוק מדבש.
נכון שכל אמא בעולם אומרת את זה?
אז זהו, שבמקרה הזה אני גם צודקת.

לא מאמינים לי?
תראו בעצמכם:
מרים ישראלי | לפגוש את עצמך בעיניים טובותקלפי את אור גדול, הספר תצמחי בך וסדנאות לנשים - מרחב של חמלה, אמונה וריפויmiriamisraeli.co.il חזרה לבלוג