החיים המאושרים ללא אינטרנט וסרטים | או: כך חיים עם יוני דואר.

לפני שנים רבות חיו בארץ ישראל זוג צעיר וחמוד, ככה כמה שבועות אחרי האירוסין.
ישבו בני הזוג בגן פסטורלי, פטפטו, צחקו להנאתם, הייתה בריזה צחה וזמירת ציפורים ומשב עלים ודשא נעים וכל הווייב הקלאסי הזה מהסיפורים הכי טובים.
ואז הגיעה התפנית בעלילה, בדיוק ברגע שהבחור זרק את הפצצה:
יאמי, אני רוצה שלא יהיה לנו אינטרנט בבית.
???

הבחורה הסתכלה עליו כאילו לראשונה גילתה שהוא לא שפוי:
השתגעת?! מה עשית בחודשים האחרונים אם לא להכיר אותי? אתה לא יודע שאני בנאדם שעובד עשרים וארבע שעות ביממה?
הבחור לא נבהל, חייך ואמר: בדיוק בגלל זה. בגלל שיש לך קרייריסטיאדה מוגזמת, בגלל שאת אדם שקשה לו לשים גבולות בין בית ועבודה.
צדק, אותו הבחור.

אמרתי לו: אדוני, הרעיון יפה, מרגש אפילו. תיאוריה ראויה להערצה.
אתה יודע מה? בגלל שאנחנו מאורסים וזה לא נימוסי להתחיל מיד עם "לא", אני מוכנה לזרום איתך. בוא ננסה שבועיים. סבבה? שבועיים ללא אינטרנט בבית. אחר כך נסגור באסטה, נתגבר יפה על החלומות הוורודים, ונתקין אינטרנט כמו כל עם ישראל.

עברו שבועיים, עברו חודשיים, עברו שנתיים וצפונה.
ועד היום - אין לנו אינטרנט בבית.

רגעעע. לא לצעוק. תשבו יפה בשקט ואני אסביר!
אני לא עובדת בבית. כל יום בשבע וחצי אני מתלבשת, מתגנדרת, עוטה תיק, שולחת ברנשים לבית ספריהם ויוצאת לעבודה.
חמסתי חדר אורחים בבית של ההורים שלי, התקנתי שולחן, מחשב, כיסא משרדי ממכר, מכונת קפה (שוווהההה, של נינג'ה, שווה לבוא מרחוק), ויש לי משרד מהחלומות.
עובדת חסרת נשימה משמונה עד שלוש וחצי. בשלוש וחצי אני סוגרת יפה מחשב, מכבה את הטלפון של העבודה, משאירה אותו על השולחן, אוספת את הטלפון הפרטי, אומרת יום טוב לאבא, חיבוק מהיר לאמא, ויוצאת למעון. לפעמים, כשנחה עליי הרוח, אני מתחברת לוואי פאי באוטובוס ועונה לכמה הודעות אחרונות, לפעמים לא. יורדת מהאוטובוס, החיבור בטלפון מתנתק אוטומטית, וזהו.
מגיע אחר הצהריים, אין אינטרנט.
מגיע ערב, אין אינטרנט.
ארוחת ערב, מקלחות, השכבה, אין, אינטרנט.
אין "שנייה חייבת לבדוק משהו". אין "רק שולחת מייל דחוף". אין "אני אבדוק מה הבעיה עוד עשרים דקות". אין, אינטרנט.

עכשיו יבואו כל העצמאיות ויגידו:
אבל יש מלא דברים דחופים.
נכון! כמובן. מלאאא דברים דחופים.
אבל מכיוון שאין לי אינטרנט, למדתי שאפשר לענות על רוב השאלות הדחופות דרך הטלפון, ולפעמים לפעמים, בערך ב99% מהמקרים, גיליתי שהדברים הדחופים חיכו לי יפה עד הבוקר, או בזמנים יפים: נפתרו מאליהם עד הבוקר.

כן, קרה לי פעם ששלפתי לפטופ מהגנזך, רצתי למאוחדת, ישבתי על הרצפה בחוץ (באמת באמת! מפטיחה לכם), התחברתי לווי-פאי ועבדתי שם עשרים דקות חפוזות (זוכרים את אותו היום שבו ראיתם מחבל מתעסק עם חפץ חשוד? אז זהו).
קרה לי גם יותר מפעם שעליתי למעלה לרחוב, חיכיתי עד שיבוא קו 3 לתחנה, ומהר מהר התחברתי לווי-פאי שלו כדי לקבל הודעה שלא סבלה דיחוי.


אבל הלקוחות! מה יהא על הלקוחות!
אחחח. שאלה כהלכתה. שאלתי אותם, את הלקוחות.
תאמינו או לא, הלקוחות משוגעים על הקונספט. זה מגניב להם. הם יודעים שכשאני במשרד, אני עונה להודעות! אין כזה דבר "מאוחר יותר", אני לא עובדת מאוחר יותר.


טוב זה חמוד, יאמי מאמי, תכלס? לאן את חותרת?
פרסומת לאינטרנט סיבים של בזק, כמובן.
סתאאאם. לא חותרת. מה פתאום חותרת? סתם באתי לשעשע אתכן ביום קייצי שכזה בפוסט מרענן.
אבל מכיוון שכבר שאלתן, אני אטרח להגיד שהחיים שלי יפים ושמחים בלי אינטרנט בבית. שנס שנתן האלוקים בינה לגבר שידע להציב גבולות מראש. שנתן לי \סכלות לצחוק עליו שכן, בטח, למה לא.
ואם תשאלו לדעתי, אני חושבת שכל אחת יכולה להציב גבול. האינטרנט הוא לא הסיפור. הגבול, הגבול הוא הסיפור. ההפרדה בין בית ועבודה, בין שעות הבוקר ואחר הצהריים, בין הכנת כוסות קפה להכנת שוקו - העיקר שיהיה גבול.
חזרה לבלוג