ותן בליבנו בינה, או: זה למה הג'יפיטי שלי דביל.

מי רוצה לשמוע כמה AI הוא נבון, חכם, גאון,
שיגעון, אדיוט וסתום להזוויע?
בואו, בואו, יש לי קוריוז.
שבו יפה תהיו בשקט, אני אספר בפרוטרוט מה קרה, עד אחרון הפרטים.
לא אסתיר מכם דבר.

יש לי לקוחה צלמת שצריכה להעלות מאות תמונות לאתר שלה, לתיק העבודות, אחת אחת.
היא עובדת על זה כבר שבועות, עבודה שלא נגמרת. מסוג המשימות המייאשות שאת דופקת את הראש ושוקלת לעשות הסבה לגילוח דשא.


אמרתי לה:
יפתי,
בשביל מה המציאו את הAI?

בשביל מה יש לך יאמי אחת נחמדה ואדיבה,
שמשלמת חודשי לקלוד, ויכולה ליצור לך אוטומציה בקלי קלות שתעלה לך את התמונות באופן אוטומטי, ללא צורך בהמתנה לנציג?
שלחי לי את התמונות, אני אטפל בזה.

וכך היה. הלקוחה שלחה לי תקיית דרייב, מסודרת וממוינת לפי קטגוריות, תקייה אחת לכל קבוצת תמונות,
ואני ישבתי ודיברתי עם חבר ידידיי ואהוביי, GPT וקלוד, צוות העילית שלי, ואמרתי להם, אהובים שלי, בואו נעשה ניסיון:

לך לדרייב
תיכנס לתקייה בשם "תמונות חלאקה"
תוריד את התמונה ה-ר-א-ש-ו-נ-ה שבה,
התמונה הנחמדה הזאת, תראו תראו איזה מאמי:


כנס לאתר הוורדפרס,
לך לגלריה, תיצור פוסט חדש, תעלה את התמונה שהורדת מקודם, תסמן את הקטגוריה של תמונות חלאקה, תעלה ותשמור. וזהו.
יופי, כל טוב.

כתבתי את הבוט, בדקתי אותו, הכל מסתדר יפה, אחלה. הרצתי.
ישבתי וצפיתי מעדנות בפראייר שאשכרה הולך לדרייב, פותח ת’תמונה, עובד במקומי. איזה כיף.

אחרי שעה בערך הגעתי והסתכלתי:
יש פוסט! יש פוסט! הוא צלח את המשימה הכבודה בהצלחה!

התרגשתי.
אפילו הייתי קצת גאה.
האושר הזה כשאת נותנת למישהו משימה והוא אשכרה הקשיב לך, זה גורם לך להרגיש חשובה אש.


הלכתי לאתר, פתחתי את התמונה.
ואחחחחחחח.
השכנים שלי עדיין בהיסטריה מהצחוק הפרוע שהקמתי במקום.
חי! חי! חה חה חהההה!
נתזו פרצי צחוק מפיה של יאמי לכל עבר.

וכל כך למה?
כי AI הגאון, הדבילי, המתוק להחריד הזה,
חסר כל גרם של בינה אנושית.
סתום בלעז. סתום!
פתח את התקיית דרייב, ניסה להוריד את התמונה, לא הצליח.
אז מה עשה?
עשה צילום מסך!
פשוט ככה! הוא עשה צילום מסך של התמונה!!!
באיכות ורזולוציה של תפוח אדמה!
ותראו, תראו,
די די בואו אתם חייבים לראות
תראו איך הוא העלה אותה!!!!



אוי, יפה שלי! חתיך שלי! כפרה של אמא!
למה עם הרקע של דרייב?
קצת שכל, חמודי שלי,
אביסלע בינה!
זה כל מה שאני מבקשת ממך.
אביסלע בינה. חזרה לבלוג